החלטה בתיק ת"א 13403-01-12

הנתבעים טוענים כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה, וכי זו מסורה לבית משפט השלום בירושלים. מנגד גורס התובע כי בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") יש לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

שני הצדדים פרטו טענותיהם בעניין זה בכתבי טענותיהם, והשלימו טיעוניהם במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 6.11.12.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי הדין עם הנתבעים, וכי הסמכות המקומית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום בירושלים ולא לבית משפט זה.

מדובר בתביעה כספית - חוזית, ועל כן סוגיית הסמכות המקומית נבחנת בהתאם לתקנה 3 לתקנות.

הבסיס העובדתי לבחינתה של הסמכות המקומית הן העובדות הנטענות בכתב התביעה, ועל כן לא נדרשים הנתבעים, שטענו להיעדר סמכות מקומית, להגיש תצהיר. אזכיר בעניין זה את הוראת תקנה 9(6) לתקנות המחייבת תובע לפרט בכתב תביעתו את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתביעה.

מהעובדות המפורטות בכתב התביעה עולה כי לבית המשפט בירושלים יש סמכות מקומית לדון בתביעה. בכתב התביעה לא מפורטות עובדות המראות כי לבית משפט זה יש סמכות מקומית לדון בתביעה.

כתובת הנתבעים, כפי שהיא מצוינת בכתב התביעה, הינה בירושלים, ומכאן שלפי החלופה שבתקנה 3(א)(1) לתקנות הסמכות המקומית הינה של בית המשפט בירושלים.

התביעה נוגעת לשני הסכמים בין הצדדים שנחתמו ביום 14.5.09, שצורפו לכתב התביעה: הסכם שיתוף במקרקעין (להלן: "הסכם השיתוף") והסכם נוסף (להלן: "ההסכם הנוסף"). בהסכם השיתוף כתוב כי הוא נערך ונחתם בירושלים. בהסכם הנוסף לא מצוין היכן נערך ונחתם, ואין בכתב התביעה טענה בעניין זה. מכאן שלפי החלופה שבתקנה 3(א)(2) לתקנות הסמכות המקומית הינה של בית המשפט בירושלים.

התובעים טענו כי לבית המשפט בחיפה סמכות לדון בתביעה מכוח החלופות שבתקנות 3(א)(3) ו-3(א)(5) לתקנות. אתייחס לטענות אלה אחת לאחת.

התובעים טענו לעניין תקנה 3(א)(3) כי במספר הזדמנויות סוכם בין הצדדים כי הפקדון של 30,000 ש"ח שנתן התובע לנתבעים יוחזר אם תכשל העסקה (עמ' 2 שו' 27-29). דא עקא כי מעיון בכתב התביעה עולה כי לא נטענה בו טענה של התחייבות שנתנו הנתבעים להחזיר את הפקדון, שהופרה. החזר הפקדון נזכר במסגרת סעיף הסעדים המבוקשים בכתב התביעה כסעדים בעקבות הפרת ההסכמים על ידי הנתבעים, דהיינו במסגרת של השבה מאחר שהעסקה לא יצאה לפועל. כידוע, לא הסעד קובע את הסמכות המקומית, אלא קיומה של לפחות אחת מן בזיקות העובדתיות המנויות בתקנה 3 לתקנות. משמעות טיעונו של התובע היא כי במקרה שבו תובע המתגורר בחיפה תובע השבה בעקבות הפרת הסכם, מוקנית לבית המשפט בחיפה סמכות מקומית לדון בתביעה. אלא שלא אלה הם פני הדברים בהתאם לתקנות.

גם לעובדה הנטענת על ידי התובע, כי חלק מן המשא ומתן בין הצדדים התנהל בחיפה וכי נשלחו פקסים לחיפה, אין רלבנטיות באשר אין היא מקימה סמכות עניינית לפי אף אחת מהחלופות שבתקנה 3 לתקנות.

התובע טוען, כאמור, כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה מכוח החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(5) לתקנות, וזאת הואיל והתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (להלן: "בית המשפט בקריות") הליך משפטי בנוגע לנכס המקרקעין שאליו מתייחסים ההסכמים נשוא תביעה זו. גם דינה של טענה זו להידחות. די לעיין בכתב התביעה על מנת להיווכח כי לא מועלית בו טענה כי ההתרחשויות שהתרחשו באולם בית המשפט בקריות הן המעשים או המחדלים שבשלם תובעים. כתב התביעה מגולל שורה של שיחות בין הצדדים שמקום התרחשותן אינו מפורט, המהוות חלק מעילת התביעה הנטענת (ראה סעיפים 23-28 לכתב התביעה).

לפיכך הנני קובעת כי בית משפט זה חסר סמכות מקומית לדון בתביעה, ומורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בירושלים.

המזכירות תעביר את התיק לבית משפט השלום בירושלים.

ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ג, 08 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: